פסק-דין בתיק ת"א 1010-04

1.         זהו פסק דין בתביעת התובע לפיצויים, בגין נזקי גוף שנגרמו לו עקב תאונת דרכים.

2.         התובע יליד 17.2.67, נפגע בתאונת דרכים ביום 7.4.02. במהלך התאונה, נחבל התובע לטענתו בראשו, בצווארו ובגבו. בהמשך, אותרה אצל התובע פריצת דיסק בגובה  S1-L5, התובע נותח, בוצעה כריתה מלאה של הדיסק, והוחדר לעמוד השדרה קיבוע מתכתי עם שתל.

            המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה. ועדה רפואית של המל"ל קבעה, את שיעורי הנכות של התובע - 100% מיום 8.7.02 עד יום 31.5.03, ו-30% מיום 1.6.03 עד יום 31.12.03. ועדה רפואית לעררים קבעה, כי שיעור נכותו הצמיתה של התובע הינו 20%, ע"פ סעיף 37 (7) ב, דהיינו הגבלת התנועות בעמוד השדרה המותני, בצורה בינונית. הועדה הפעילה את תקנה 15 במלואה, והעמידה את שיעור הנכות לצורך תשלום קצבה, על 30%.

            בשלב זה, אין מחלוקת לענין עצם התרחשות התאונה, ואולם הצדדים חלוקים בשאלת הנזק.

3.         הנתבעות טענו בסיכומיהן, כי קביעת המל"ל לענין שיעור הנכות, אינה עשויה לעמוד, בין היתר, משום שהתובע נסע מיד לאחר התאונה למקום עבודתו, כאשר נהג בעצמו ברכבו, בהמשך, נסע בעצמו לחדר המיון. לטענתן, התאונה הינה תאונה קלה, ולא ייתכן שגרמה את הנזק הנטען לעמוד השדרה של התובע. התובע לא התלונן לטענתן, על כאבי גב, ולא הופנה לצילומי גב. כמו כן טענו הנתבעות, כי התובע הסתיר מועדות המל"ל ומביהמ"ש, את עברו הרפואי, לרבות תלונות רבות על כאבי גב, ותאונות שאירעו כאשר נפל על גבו. כמו כן, הסתיר לטענתן, אירוע מיום 15.5.03, במהלכו נפגע, כאשר נפל על עכוזו.

            הנתבעות טענו, כי ביהמ"ש רשאי להגיע למסקנה שונה ממסקנת ועדות המל"ל. לפיכך, ביקשו לקבוע, כי אין קשר סיבתי, בין הנכות שנקבעה ובין התאונה, ולחילופין, ביקשו להתיר להן להביא ראיות לסתור, את קביעת ועדת המל"ל, ולמנות מומחה רפואי לצורך מתן חוו"ד בענין נכותו של התובע, והקשר הסיבתי לתאונה.

יש לדחות טענות אלה של הנתבעות, לרבות הבקשה להבאת ראיות לסתור. זאת, נוכח הוראת סעיף 6ב, לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, המורה, כי דרגת נכות שנקבעה ע"פ כל דין, תחייב לצורך תביעה ע"פ חוק הפיצויים, כאשר ביהמ"ש יהיה רשאי להתיר לבעל דין, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה. בעניננו, התבקש ביהמ"ש להתיר הבאת הראיות לסתור בשלב הסיכומים, בשיהוי רב ביחס להגשת התביעה, וזאת, חרף החלטת ביהמ"ש מיום 14.10.09, במסגרתה נקבע, כי ב"כ הנתבעות יהיה רשאי להגיש בקשות שונות, לרבות בקשה להבאת ראיות לסתור, תוך 30 ימים "...שאם לא כן לא יוכל להגישן".

יש לדחות את הבקשה להבאת ראיות לסתור, גם משום שעיון בפרוטוקול הועדה מגלה, כי לפני הועדה, עמד תדפיס תיקו הרפואי של התובע, ומכאן, שהיתה מודעת לעברו הרפואי. לא ניתן להצביע על פגם מהותי בעבודת הועדות, או בהחלטותיהן, ולא מתקיימים טעמים עובדתיים כבדי משקל, המצדיקים סטיה מקביעת ועדת העררים.

מכאן, ששיעור נכותו הרפואית של התובע, עומד על 20%.

4.         לטענת התובע, הוא סובל מאז התאונה, וגם לאחר הניתוח, בין היתר מכאבים חזקים, רגישות והגבלת תנועה בגבו, נימול ברגל שמאל, הליכה איטית, הגבלה בהרמת משאות, קושי בישיבה ממושכת ובשכיבה ממושכת, קושי להירדם, עצבנות, לחץ ומתח, והגבלה בביצוע כל פעילות, הדורשת מאמץ גופני. התובע טען, כי איננו יכול לשוב לעיסוקיו קודם התאונה, או לעבוד בעבודות דומות, לרבות עבודות מכירה ושיווק, הדורשות נהיגה ממושכת, ניידות והליכה רבה, טיסות ונסיעות רבות, וישיבה ממושכת. לדבריו, הוא גם מוגבל מאוד בתפקוד בביתו, ואינו מסוגל לבצע עבודות בית כלשהן, על אף שקודם התאונה ביצע הוא את רוב עבודות הבית, ואת רוב התיקונים שנדרשו.

            כמו כן טען, כי בשל הצורך לטפל בו, נעדרה אשתו תדיר מעבודתה, ועל כן פוטרה. לדבריו, מצבה הכלכלי של המשפחה הורע מאוד, בשל המצב.

5.         התובע העיד לעצמו, וכן העידו מטעמו אביו, רעייתו, מר עמוס אפלברג, שהעסיק את התובע בעסקו בתחום שיווק היהלומים, עד שנת 1998, כאשר עבודתו בוצעה בעיקר בתאילנד ובטיוואן, וכן מר אילן גשייט, מנכ"ל חברת "סופרגום 1983 בע"מ", העוסקת בייבוא מוצרים טכניים שונים לתעשיה, אשר העסיק את התובע ערב התאונה.

            מעדויות התובע ועדיו, ונוכח נכותו כאמור לעיל, ברי, כי לתובע נגרמה נכות תפקודית ממשית, משום שבמצבו, הוא איננו מסוגל לעסוק בעיסוקים הדורשים מאמץ פיזי של ממש. סביר, כי היות שהתובע מתקשה בישיבה ממושכת, הוא מוגבל גם בנהיגה ממושכת ברכב, אם כי לא הוכח, כי המגבלות מהן סובל התובע, מונעות ממנו באופן מוחלט לנהוג ברכב.

מצד שני, נוכח ניסיונו הרב בתחום השיווק, ויכולותיו האישיות הגבוהות, אשר עלו בעדויות מעסיקיו, נראה כי התובע יכול לפנות לעיסוקים אחרים, אשר אינם מחייבים מאמץ פיזי, או נהיגה ממושכת כאמור, מהם יוכל להתפרנס. התובע עצמו העיד, ביחס לתקופה לאחר התאונה, כי מחודש ינואר 2004, הועסק בעסק בתחום היהלומים ברמת גן, וחדל לעבוד שם לאחר כ-5 חודשים, משום שלמעסיקו לא היו סחורות שהתאימו לשוק במזרח הרחוק. בהמשך, הועסק תקופה של 3 חודשים בעסק אחר בתחום היהלומים, ועזב אותו, משום שהמעסיק דרש ממנו לעבור לגור בתאילנד. התובע העיד, שעבד בעסק נוסף בבורסה ליהלומים, בהמשך שנת 2004, ועזב אותו "...כי לא היה מה להתקדם שם". בשנת 2006 עבד בעסק אחר ברמת גן. התובע העיד, כי בתקופה בה התגורר בבאר שבע ועבד ברמת גן, נסע מדי יום ברכבת הלוך ושוב, וכאשר התגורר ברמת גן, הלך ברגל למקום עבודתו. לדברי התובע, היה שכרו אצל מעסיקים אלה נמוך באופן משמעותי, משכרו עובר לתאונה, ואולם יש לזכור, כי התובע עבד בכל אחד ממקומות העבודה האמורים חודשים ספורים, ובחר לעזוב אותם משיקולים שאינם קשורים למצבו הרפואי. לא מן הנמנע, כי אילו התמיד במקום עבודה אחד, היה שכרו גדל בהמשך. יוער, כי איש מהמעסיקים האמורים לא הוזמן להעיד במשפט.

בנסיבות האמורות, נכון לקבוע, כי שיעור נכותו התפקודית של התובע, הינו כשיעור נכותו הרפואית, דהיינו 20%, ויש גם לאמוד את הפגיעה בכושר השתכרותו של התובע, ואת הפסדי שכרו, בשיעור האמור.

6.         לענין שכרו של התובע עובר לתאונה, העיד התובע, כי כאשר הועסק אצל מר אפלברג עד שנת 1998, בתאילנד ובטיוואן, השתכר כ-7,000 דולר לחודש, כאשר לטענתו, קיבל את הסכום במזומן בתאילנד, והפקיד אותו לחשבונו בתאילנד. לדבריו, לא קיבל תלושי שכר. העד, מר אפלברג, העיד, כי התובע השתכר כ-6,000 עד 7,000 דולר לחודש. התובע לא הגיש ראיות נוספות לענין זה, כגון דפי בנק מחשבון הבנק שלו בתאילנד. מר אפלברג העיד, כי נאלץ לסגור את עסקו בשנת 1997, ואולם לדבריו, הוא המשיך לנסות לבצע עסקאות בתאילנד, עד מועד סיום עבודתו של התובע.

            לטענת התובע, בהמשך שב לארץ, ופנה ללימודים במכללת רמת גן. בחודש אוגוסט 2001, החל לעבוד בחברת סופרגום, בשכר נמוך מן השכר אליו הורגל, כאשר עבד אצל מר אפלברג, כאשר לטענתו, הוסכם בינו ובין מר גשייט, בעלי חברת סופרגום, כי יעסוק ביבוא ויצוא, וכעבור שנה ייכנס כשותף בחברה, בשיעור של 30%. בששת החודשים שחלפו מאז החל לעבוד בחברת סופרגום ועד התרחשות התאונה, השתכר בממוצע כ-7,516 ש"ח. מר גשייט העיד לענין זה: "אילו היה ממשיך לעבוד זה מאוד אינדיבידואלי לגבי כל אחד והיכולות שלו, לגבי התובע, אני לקחתי אותו באופן אישי כפרויקט וגידלתי אותו. ישבנו הרבה שעות ולילות ולימדתי אותו, ואם היה מגיע למחזור המכירות הרצוי יכול היה להגיע פי שלוש למה שהרוויח אז, אני מעריך כ-30,000 ש"ח ברוטו. לא כולל 30% רווח, זה לא משכורת. כשאני אומר 30% בחברה, אם היינו מקימים סניף בדרום, הוא היה נהפך לשותף בסניף מלבד המשכורת". לדבריו, האדם שהחליף את התובע בחברה, משתכר מעל 24,000 ש"ח. בחקירתו הנגדית העיד מר גשייט, כי אין לחברה סניף בדרום הארץ, על אף שמזה שנים רבות, היא מקיימת קשר עסקי עם מפעלים בדרום. משנת 2005, מבצעת חברה אחרת, את פעילות השיווק בדרום, עבור חברת סופרגום, והיא גובה 15% מההכנסות שנגרמות לסופרגום, באמצעותה.

            טענתו של התובע, לענין הכנסתו הצפויה אלמלא התאונה, בחברת סופרגום, בשיעור 30% מרווחי הסניף, הינה טענה הכוללת יסוד ספקולטיבי. כאמור, החברה פעלה שנים רבות ללא סניף בדרום, והחל משנת 2005, פועלת באזור זה באמצעות חברה אחרת. אין כל ודאות, כי היתה מקימה סניף באזור הדרום, וכי אילו הקימה סניף באזור הדרום, היה הדבר כדאי עבורה. אין גם תשתית ראייתית מספקת, כדי לאמוד את רווחי החברה, במקרה שהיתה מקימה סניף כאמור. עם זאת, סביר מאוד על רקע העדויות שנשמעו, כי שכר התובע היה אכן גדל באופן משמעותי במשך הזמן, אלמלא התאונה, ואילו המשיך לעבוד בחברת סופרגום.

נוכח מכלול הנתונים, לרבות נכותו התפקודית של התובע, שכרו עובר לתאונה (כאמור - 7,516 ש"ח בממוצע, ומשוערך להיום - 9,336 ש"ח), האפשרות הסבירה, שהיה חל שיפור ממשי בשכרו, ועל רקע יכולותיו האישיות, עליהן העידו מעסיקיו בעבר, נראה, כי נכון יהיה לאמוד את כושר השתכרותו של התובע אלמלא התאונה, בשיעור 150% משכרו עובר לתאונה, דהיינו, בסך 14,000 ש"ח לחודש (כערכם היום), וזאת, מתום שנה מתחילת העסקתו בחברת סופרגום, דהיינו, מחודש אוגוסט 2002. ממועד התאונה ועד חודש יולי 2002, יש לחשב את ההפסדים בהתאם לשכרו הממוצע של התובע עובר לתאונה, כאמור לעיל.